א 21685/07 דטהפקס בע"מ נ' לשכת רואי החשבון בישראל

(פסק-דין, שלום תל-אביב, השופט חגי ברנר, 2.8.2010): תביעת פיצויים בגין הפרת זכויות יוצרים. התובעת היא מנהלת אתר האינטרנט "דטהפקס", המספק מידע בתחום יחסי העבודה, השכר והחישובים. זכויות היוצרים בתכני האתר מסורים לתובעת. הנתבעת היא גוף המאגד אלפי רו"ח בישראל ומופקד על קידום רמתם המקצועית. לטענת התובעת, במסגרת בחינת הסמכה לחשבי שכר, העתיקה הנתבעת 10 שאלות שנוסחו על-ידה ופורסמו באתר במופעים שונים. נפסק - ברור כי ישנה העתקה של עשר השאלות שבמחלוקת. משמיעת הראיות התחוור כי יועץ המס שנשכר על-ידי הנתבעת לחבר את השאלות, העתיק את השאלות שבמחלוקת ולא היה מחברן הראשון. אותו יועץ אף היה מנוי לאתר התובעת והייתה לו גישה חופשית לתכניו. בכל אחת מהשאלות שבמחלוקת קיימת יצירתיות ומקוריות בדרגה כזו או אחרת ולכן אין לקבל את טענת הנתבעת כי השאלות אינן יצירות ספרותיות הראויות להגנה. הנתבעת אף מושתקת מלטעון טענה זו, משום שהתיימרה לשמור לעצמה את זכות היוצרים בשאלון הבחינה. הלשכה ידעה או היתה צריכה לדעת כי השאלון שנמסר לה מוגן בזכות יוצרים של מחבר השאלות ואם סברה בטעות כי המחבר הוא היועץ ששכרה, או שזכות היוצרים נתונה לה עצמה, אין בכך כדי להגן עליה מפני הפרת זכות היוצרים של המחבר האמיתי. ללשכה לא עומדת הגנת השימוש ההוגן. הלשכה אינה מוסד חינוך והשימוש אינו הוגן משום שהוא נושא אופי מסחרי. לא ניתן לראות בעצם פרסום השאלות באתר משום הרשאה משתמעת להעתקת השאלות לצרכים מסחריים. לצורך חישוב הפיצוי הסטטוטורי לו זכאית התובעת, יש לראות במעשי הלשכה משום הפרה אחת בלבד. הנתבעת תשלם פיצוי בסך 40,000 ש"ח, מתוכו 20,000 בגין פגיעה בזכות הכלכלית ו- 20,000 בגין הפרת הזכות המוסרית (וכן הוצאות משפט בסך 1,500 ש"ח ושכ"ט עו"ד בשיעור של 20,000 ש"ח).

א 7462/09 נורית בירן נ' נטע לאור

(החלטה, שלום ירושלים, השופט מוריס בן-עטר, 8.8.2010): בית המשפט קבע כי הסמכות העניינית לדון בתובענה מסורה לבית המשפט לענייני משפחה והורה להעביר אליו את הדיון. הנתבעת היא בתו של מי שהיה בן זוגה של התובעת, עד למותו בשנת 2007. בתביעה נטען כי הנתבעת נכנסה לדירת התובעת (באמצעות מפתח שהתובעת מסרה לה) והעתיקה מידע מהמחשב המצוי בו, באמצעות חברת מחשבים חיצונית. לטענת התובעת, עשתה הנתבעת שימוש במסמכים פרטיים של התובעת שהעתיקה, תוך פגיעה בפרטיותה. נפסק כי מתקיימת קרבה משפחתית בין הצדדים, על-אף שהעתקת חומר המחשב בוצעו לאחר פטירת המנוח ופקיעת קשר הזוגיות בין התובעת לבין המנוח. מקור הסכסוך נעוץ בקשרי משפחה. הדיון יועבר לביהמ"ש לענייני משפחה בירושלים.

א 45157/05 קופמן רון נ' אייזנברג שאול ואח'

(פסק-דין, שלום תל-אביב, השופט חגי ברנר, 25.7.2010): תביעת לשון הרע. התובע הוא עיתונאי ואיש תקשורת. הנתבע 1 הוא יו"ר קבוצת הכדורסל של הפועל ת"א. הנתבעת 2 היא מפעילת אתר האינטרנט "וואלה". עילת התביעה בדברים שנאמרו על-ידי הנתבע 1 אודות התובע, במסגרת ראיון עיתונאי שפורסם באתר "וואלה". נפסק - יישום מבחן האדם הסביר מביא למסקנה כי מדובר בפרסום לשון הרע, שכן הצגת התובע כאינטרסנט, שכיר חרב ועוד, עלולה להשפילו ולעשותו מטרה לבוז וללעג בעיני הבריות. כל אדם בר-דעת היה מניח כי הדברים נאמרו ביחס לתובע. כאשר מדובר בפרסום של ראיון עיתונאי והכתב הקפיד על ציטוט מדויק של הדברים שאמר לו המרואיין, מבלי להזדהות עם הדברים ולהוסיף להם נופך של אמינות, יש לקבוע כי הנתבעים 2-5 ביססו הגנה של אמת בפרסום. אין לייחס לנתבעים 2-5 נקיטת עמדה בסכסוך שבין התובע לנתבע 1. מדובר בראיון עיתונאי לכל דבר ועניין. גם כותרת המשנה של הפרסום וה"לינק" המצוי בו, אינה מעידים כי הכותב מזדהה עם דברי הנתבע 1 או מסכים עמם. דין התביעה נגד הנתבעים 2-5 להידחות. הנתבע 1 יפצה את התובע בסכום סימלי בסך 3,000 ש"ח, לאחר שהציג אותו כחסר בית.

פ 1826/08 מדינת ישראל נ' משה הלוי

(החלטה, שלום חיפה, השופט ערן קוטון, 24.8.2010): בקשת המאשימה לתקן את כתב האישום, המייחס לנאשם עבירה של העלבת עובד ציבור, לאחר שלכאורה פרסם בפורום אינטרנטי (באתר Rotter) את תמונתו של מפכ"ל המשטרה דאז, בסמוך לסמלים נאציים. המאשימה טענה כי נפלו טעויות סופר בכתב האישום וכי בטעות נכתבה כתובת האתר "הלמו" כזהה לכתובת האתר "רוטר". הנאשם טען כי ציון כתובת אתר האינטרנט היא בבחינת ציון מקום ביצוע העבירה וכי מדובר בשינוי מהותי המקפח את הגנתו. נפסק - יש לקבל את הבקשה בחלקה. יש לקבל את התיקון כך שיירשם "הלמו" במקום "הלומו". אשר להוספת אתר בשם halemo.net, מדובר בתיקון מהותי, בו מיוחס לנאשם פרסום נוסף, באתר נוסף, אשר לו כתובת אחרת. מקום ביצוע העבירה הוא נושא מהותי והוספת מיקום נוסף עשויה לקפח את הגנת הנאשם. במונחי אינטרנט קצב ההתרחשויות שונה ואיתור ראיות עלול להיות קשה ביותר ככל שחולף הזמן.

א 1811/06 מרשה ואח' נ' קרן צבר ואח'

(פסק-דין, שלום עפולה, השופטת שאדן נאשף-אבו אחמד, 19.8.2010): תביעה כספית בגין פרסום תמונות התובעים בלוח שנה ובאתרי אינטרנט, ללא הסכמתם. התובעים הם בני משפחה. במשך מספר שנים, קיבלו התובעים סיוע כספי מהנתבעת 1, עמותה המסייעת לנזקקים. הנתבע 2 הוא יו"ר העמותה. לטענת התובעים, הנתבע 2 צילם תמונה משפחתית שלהם כמזכרת, שהתפרסמה לאחר מכן בלוח שנה ובשני אתרים ברשת, יחד עם כיתוב המעיד כי מדובר במשפחה נזקקת. הנתבע 2 הכחיש כל קשר לפרסומים נשוא התביעה וטען כי לא צילם אותם. נפסק -

• אדם פרטי, המקבל תרומות וסיוע מארגונים המסייעים לאוכלוסיות חלשות, עומדת לזכותו הגנת הפרטיות. הפרסום נשוא התובענה היה סיכום פעילותה של הנתבעת 1, בצורה שתקדם את המוניטין שלה בפני הציבור הרחב וציבור התורמים. הצגת התובעים בעת מתן התרומה, הציגה אותם כמשפחה ענייה שאינה יכולה לפרנס את עצמה. בנסיבות אלה התמלאו יסודות ס' 2(4) לחוק הגנת הפרטיות ("פרסום תצלומו של אדם ברבים בנסיבות שבהן עלול הפרסום להשפילו או לבזותו").
• במידה והנתבעת לקחה חלק בפרסום התמונות, ללא קבלת הסכמתם של מקבלי התרומות, יש בכך מעשה המהווה פגיעה בפרטיות. אין צורך להוכיח כי התמונות צולמו על-ידי נציגי העמותה ודי כי יוכח כי אתר האינטרנט בו פורסמו התמונות היה של הנתבעת, או ביוזמתה, או בשיתוף פעולה עמה. שונה הדבר ביחס לנתבע 2, שעל-מנת לחייבו באופן אישי, יש להוכיח, בין היתר, כי הוא הדמות הדומיננטית מאחורי הפרסום.
• התובעים הרימו את נטל ההוכחה לעניין הקשר בין אתר האינטרנט לבין הנתבעת. ללא שהנתבעים נתנו הסבר המניח את הדעת אודותם המידע הרב המופיע אודותם באתר זה, לרבות כתובת זהה לכתובת הנתבעת, פרטי פעילות, דו"חות עבודה ועוד. מאידך, הנתבעת לא השכילה להוכיח את טענתה לפיה הפרסום נעשה ללא הסכמתה או ידיעתה. לא הוכח כי יש לחייב את הנתבע 2 באופן אישי.
• ביחס לגובה הפיצוי, חוק הגנת הפרטיות קובע פיצוי מקסימאלי של 50,000 ש"ח ללא הוכחת נזק. התובעים לא הביאו ראיות ביחס לגובה הנזק שנגרם להם. יש להתחשב בהיקף הפרסום ובעגמת הנפש שנגרמה לתובעים. יש לקחת בחשבון כי התובעים הסכימו להצטלם, אך התנגדותם הייתה הייתה ביחס לאופי השימוש בצילומים. יש אף לקחת בחשבון כי הנתבעת לא עשתה דבר על-מנת להסיר את הפרסום מאתר האינטרנט. הנתבעת 1 תשלם לתובעים פיצוי בסך 40,000 ש"ח.

ת"ק 36975-03-10 גיא מור נ' אוניברסיטת תל אביב

(פסק-דין, תביעות קטנות ת"א, השופט רונן אילן, 19.8.2010): התובע, סטודנט באוניברסיטת ת"א, תבע את האוניברסיטה בגין משלוח דברי פרסומת לתיבת הדוא"ל שפתחה עבורו לצורך לימודיו. התובע פנה מספר פעמים לנתבעת, בבקשה כי תסיר אותו מרשימת התפוצה, אך הנתבעת סרבה לעשות כן, בנימוק כי היא פתחה לתובע את תיבת הדוא"ל ולכן רשאית לדוור אליו הודעות. נפסק - התביעה מבוססת על הוראות ס' 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), האוסר על שיגור "דבר פרסומת", בין היתר באמצעות דוא"ל, ללא הסכמה מפורשת של הנמען, מראש ובכתב. ההודעות שנשלחו מהוות "דבר פרסומת", הואיל והן מיועדות לעודד את הנמענים לרכוש בתשלום את שירותי הנתבעת. אין לקבל את טענת הנתבעת כי ההודעות הופצו ברשת פנימית (אינטרה-נט), שהחוק לא חל עליה. הטענה לא נטענה בכתב ההגנה והיא מהווה טענה מפתיעה. להוכחת הטענה ביחס לרשת פנים ארגונית, היה על הנתבעת להביא ראיות על ההבדל בין האינטרנט לאינטרה-נט, הן עניינית והן ביחס לתכולת החוק, קל וחומר כאשר פרשנות כזו נוגדת במובהק את תכלית החוק והשאיפה להגן על הציבור מפני משלוח דברי פרסום בהודעות אלקטרוניות. "הצהרת השימוש", עליה חתם התובע בעת פתיחת תיבת הדוא"ל, מסדירה את השימוש באמצעי המחשוב שהוקצו לתובע ויש לפרשה כי תכלית ההסכמה הייתה גם משלוח "דברי פרסום". לפיכך, התובע הסכים לקבלת הודעות מהנתבעת ואין לו זכות להלין על ההודעה הראשונה שקיבל. אולם, לאחר קבלת ההודעה הראשונה, הודיע התובע לנתבעת על רצונו לחדול ולקבל דברי פרסום. מרגע שניתנה לנתבעת הודעת התובע, חייבת הייתה לפעול לאלתר כך שלא תישלחנה הודעות נוספות. הנתבעת תפצה את התובע בסך של 2,000 ש"ח. בעניין זה פסק ביהמ"ש את הפיצוי המקסימאלי בגין כל הודעה, לאור ניסיון הנתבעת לאכוף על התובע לקבל הודעות בניגוד לרצונו.

ת"ק 10094-04-10 טל מנחם קוטלר נ' גלובל נטוורקס בע"מ

(פסק-דין, תביעות קטנות תל-אביב, השופטת נאוה ברוורמן, 28.7.2010): תביעה לפיצוי מכח הוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים). התובע טען כי קיבל הודעות דוא"ל, המהוות "דבר פרסומת", ללא הסכמתו ולאחר שפנה בדרישות להסרה, מהאתרים "בליינדייט" ו"חבר'ה" השייכים לנתבעת. הנתבעת טענה כי פעלה כחוק, לאחר שהתובע נרשם לאתר בליינדייט ואישר את תקנון האתר. נפסק - תכלית החוק היא לשים קץ לתופעה של גופים הפונים לנמעני דוא"ל ומציעים להם הצעות שירות שונות, גם לאחר שהנמען כבר לא מעוניין בכך ואף דרש לחדול מהפרסום. עדיפה גרסת התובע. הנתבעת לא הציגה ראיה כי התובע נרשם לאתר, בטיעון כי מדובר במייל וברישומי מחשב. האם לא ניתן להוציא אסמכתא גם בעידן המחשבים? יש להאמין לגרסת התובע כי פנה לאתרים בבקשה להסירו מרשימת התפוצה וכי גם לאחר שפנה, המשיכה הנתבעת במשלוח דברי פרסום. דין התביעה להתקבל. עסקינן ב-19 הודעות פרסום ויש לפסוק פיצוי של 500 ש"ח בגין כל הודעה. הנתבעת תשלם לתובע סך של 9,500 ש"ח וכן הוצאות משפט בסך 700 ש"ח.

ת"ק 14090-10-09 שחר רוזנברג נ' הדקה התשעים בע"מ

(פסק-דין, תביעות קטנות חיפה, השופט אייל דורון, 10.8.2010): התובע טען כי הזמין מהנתבעת כרטיסי טיסה לחודש 12/08, אך זו הזמינה ורכשה עבורו כרטיסים לחודש 11/08 ואף לא אפשרה לו לבטל את ההזמנה או לשנות את פרטי הנוסעים. בין היתר, טען התובע כי מעולם לא חתם על ההזמנה ולפיכך היא לא התגבשה לכדי חוזה. הנתבעת טענה כי לא בוצעה כל טעות וכי במידה וחלה טעות, מקורה ברשלנות התובע, שחתם בחתימה אלקטרונית על ההזמנה הכוללת את מועדי הטיסות. נפסק - נטל הראיה להוכיח כי הנתבעת התרשלה מוטל על התובע והוא לא עמד בו. התובע אישר את ההזמנה בחתימה אלקטרונית, בה צוינו מועדי הטיסות והסכם ההזמנה על תנאיו. המשפט המצוין בהזמנה, לפיו יש להחזירה חתומה בפקס, מיועד למקרים בהם אין ללקוח נגישות לאינטרנט. התובע חתם על ההזמנה בחתימה אלקטרונית ולשם כך צריך היה לנקוט בפעולה אקטיבית של כניסה לאתר הנתבעת, אל ההזמנה המסויימת שלו ולאשר אותה. פעולה זו אינה נעדרת נפקות. היא שלב מכריע בהתקשרות בין הצדדים. הנתבעת לא מתקשרת עם ספקים עד שאין בידה הזמנה חתומה ולעניין זה חתימה אלקטרונית מהווה חתימה לכל דבר ועניין. בנסיבות העניין, אין הבדל בין חתימה ידנית לבין חתימה אלקטרונית. גם אם נפלה טעות בידי הנתבעת, הרי רשלנותו של התובע היא הגורם המכריע לכך. ביהמ"ש דחה את טענת התובע לעניין גודל האותיות בחוזה אחיד, ביחס למסמך ההזמנה. גודל האותיות עולה על הגודל הקבוע בתקנות. בנוסף, התובע הוא אדם משכיל והשימוש במחשב לא זר לו. העיון בהזמנה במחשב מאפשר הגדלת המסמך בהתאם לצורך. תוכן דיגיטלי המופיע באתרי אינטרנט עשוי להיות מוצג על מסכי מחשב שונים ומודפס מהם על נייר, בגדלים מעט שונים, בהתאם לרזולוציה אליו כוון המסך ולנתונים טכניים נוספים. התביעה נדחתה.

החלטת פטור מאישור הסדר כובל: ידיעות אינטרנט (שותפות רשומה) ויורם לימודים בע"מ

(החלטה, הממונה על הגבלים עסקיים, 19.7.2010): בקשה לפי ס' 14 לחוק ההגבלים העסקיים, למתן פטור מן החובה לקבל את אישור ביה"ד להגבלים עסקיים להסדר בין ידיעות אינטרנט (שותפות רשומה) ויורם לימודים בע"מ. עניין ההסדר בשיתוף תכנים בתחום הלימודים באינטרנט, במסגרת מדור לימודים שיוקם באתר Ynet ויתבסס בעיקרו על התכנים המוצעים באתר יורם. נפסק - הכבילות שבהסדר אינה פוגעת פגיעה של ממש בתחרות בשווקים המושפעים ממנו. עיקרו של ההסדר אינו בהפחתת התחרות או במניעתה ואין בו כבילות שאינה נחוצה למימוש עיקרו. הזיקה הנוצרת בין וואלה, דרך יורם, ל-Ynet, אינה מעלה חשש ליצירת תיאום בין הפורטלים. לא קיים חשש שמא היעדר קישורים בוואלה ו- Ynet לאתרי לימודים, זולת יורם, יביא להצרת תחום פעילותם.

ת"ק 2018/09 ישראל מלמוד נ' שניידר פתרונות מחשוב בע"מ

(פסק-דין, תביעות קטנות באר-שבע, השופט אור אדם, 9.8.2010): התובע רכש מהנתבעת נתב אינטרנט, תמורת 3,000 ש"ח, באמצעות הזמנה אינטרנטית. התובע לא הצליח להתקין את הנתב ולא הייתה בנמצא חוברת הדרכה בעברית למכשיר. התובע דרש לבטל את העסקה. נפסק - באתר הנתבעת אין אזהרה לפיה יש צורך בידע להתקנת הנתב ויש בכך פגם. עם זאת, התקנון שאושר על-ידי התובע באתר, טרם הרכישה, קובע כי המוצר נרכש AS IS, דהיינו ללא הדרכה נוספת. הנתבעת התרשלה בכך שלא הזהירה באתר שנדרש ידע במחשבים להתקנת הנתב ושלא ווידאה צירוף חוברת בעברית. התובע התרשל בהתרשלות תורמת, בכך שרכש מוצר באינטרנט לאחר שחתם על תקנון שהוא רוכש את המוצר כמות שהוא, מבלי שיש בידו ידע מספיק להתקינו. יש להורות על ביטול העסקה והשבת המוצר, אולם אין להשיב לתובע את כל כספו לנוכח האשם התורם. התובע ישיב את הנתב והנתבעת תפצה אותו בסך של 2,300 ש"ח.